לאחרונה פורסם תחקיר רציני של ידיעות בדבר תגובות הקהילה הדתית-חרדית, ובמיוחד ההנהגה שלה לטענות של פגיעה מינית בילדים.
בכתבות שהופיעו ב'ידיעות אחרונות', נכתב כי רבנים רבים מייעצים ומעודדים קורבנות וניצולים של פגיעה מינית בילדים ואת בני משפחותיהם לא לדווח על פשעים אלה למשטרה. לדידם, טענות ביחס לפגיעה מינית בילדים צריכות להתברר בתוך הקהילה, בהנהגת הרב. זו העמדה שהוצגה על ידי מרבית הרבנים שהתראיינו.
בניסיון להניא את הקרבנות מלהתלונן במשטרה, לעיתים נשמעות טענות להגנת הפוגע כגון: "יש לו אישה וילדים, אז מדוע לגרום לכל משפחתו לסבול?"; "הפגישה התרחשה לפני שנים רבות"; "זה היה ברגע של חולשה"; "הוא איש צדיק, ירא שמים", "אתה תגרום בושה לך, למשפחתך ולקהילה שלנו"; "אתה תהרוס את הסיכוי לשידוך" וכו'.
העובדה שגישה זו עדיין קיימת בקרב רבנים ומייצגת תרבות קיימת בקרב קהילותיהם מעוררת שאלות רבות. ברי כי גישתם מובילה לעוול נוסף שנעשה לקרבנות, ולעיתים אף גורמת לילדים נוספים להיות חשופים בפני אותו המתעלל, ומעמידה בפנינו כחברה עבודה רבה.
רבנים רבים אינם ערים להיקף התופעה של פגיעה מינית בילדים. עפ"י מחקרים עולה כי בקרב החברה הכללית - כולל במדינות כגון ישראל, ארה"ב ואוסטרליה - 1 מתוך כל 3 - 4 בנות ו-1 מתוך כל 5-6 בנים חווים צורה כל שהיא של פגיעה מינית לפני גיל 18. יתרה מזאת, בממוצע, עוברות כ-25 שנים עד שקורבנות / ניצולי פגיעה מינית חושפים את הפגיעה לראשונה בפני מישהו, כאשר ההערכה היא שבסופו של דבר רק כ-10% מכלל נפגעי פגיעה מינית חושפים את דבר הפגיעה בפני מישהו בכלל. הנתון החמור הזה לא רק שחושף את היקפה המדאיג של התופעה שקורית לא אחת במקום שבו הילד אמור להרגיש את הביטחון הגדול ביותר – בביתו, או בקהילתו, אלא אף מדגימה את אורך טווח הפגיעה וההשפעה העמוקה שלה על נפשו של הנפגע למשך שנים ארוכות.
אמנם אין סטטיסטיקה שמתייחסת באופן ספציפי לקהילה היהודית, וסביר להניח שלעולם לא נדע את המספרים המדויקים בקרב הקהילה הדתית או החרדית הסגורה, אך על פי עדויות קיימת רמה קבועה של פגיעה. למעשה, מגוון של גורמים האופייניים לחברה הדתית החרדית מצביעים על אפשרות מוגברת לפגיעה מינית בקרבה מחד, והסתרתה מאידך. הכוונה היא לשכיחות של משפחות מרובות ילדים; לחינוך מיני מוגבל או חסר לחלוטין; לרצון להגן על השם הטוב של המנהיגים של הרבנים והמוסדות; להיותן של הקהילות יחידות מסוגרות המנהלות אורח חיים קהילתי מתבדל ומסתייגות מההיעזרות בכוחן של רשויות שלטון החוק של המדינה; לקיום של טאבו חמור; להשלכות של סטיגמת הפגיעה המינית על האפשרות להשתדך וכו'.
אל לנו להעלים עין מהתופעה וחובה עלינו להתמודד עם הבעיה בטיפול מעמיק ויסודי. שאט הנפש שבו מתייחסת היהדות לעריות אינה מוטלת בספק, ואחת הראיות היא קריאת התורה ששובצה בשעה המשמעותית ביותר במרכזו של יום הכיפורים. קיים פער גדול בין המקום החמור שבו התורה וכל גדולי הרבנים הראשונים והאחרונים מתייחסים לבעיה, לבין הפרקטיקה. מדובר בפער בלתי נסבל שחייבים לסגור.
קיומם של מוסדות כמו "פורום תקנה" הוא מבורך, אבל לדאבוננו רחוק מלהיות מספק כשמדובר בבעיה כל כך עמוקה. ההגנה על ילדינו היא המצווה הראשונה במעלה, ועל מנת לבער את הרע מקרבנו חובה על הרבנים להיות בחזית המאבק ולא לטאטא את הדברים מתחת השטיח.
חשוב לציין שהרבנים שהתראיינו במאמר של ידיעות עומדים בראש קהילות, עושים עבודת קודש ומתמודדים מדי יום עם שאלות המופנות אליהם ע"י בני קהילתם - בין אם בנושא של פגיעה מינית בילדים או עניינים אחרים. התחקיר שפורסם צריך להפעיל פעמוני אזעקה וטיפול נחוש, אך רגיש, תוך ערנות לצרכים הייחודיים שלל כל קהילה וקהילה, למען טיפול אפקטיבי בתופעה.
אין ספק שאנו, כחברה בכלל ובקהילה היהודית בפרט - כולל בחברה הדתית חרדית - התקדמנו בצורה משמעותית בדרך הטיפול במקרים של פגיעה מינית בילדים בקרבנו. אולם, בתשובה למאמר בידיעות אחרונות, תוך התמקדות על החברה היהודית בכלל והחברה הדתית החרדית בפרט, כל עוד לא נשים את האינטרסים של ילדינו במקום ראשון - ביטחונם ורווחתם - והרווחה של אלה שהם קורבנות וניצולים של פגיעה מינית כילדים, לא נתקדם במידה שאנו צריכים כה נואשות בתוך הקהילה היהודית ברחבי העולם. ילד שנפגע במקום שבו הוא אמור לחוש את הביטחון הגדול ביותר, יתקשה למצוא מקום בטוח בעולם. אלו הם דיני נפשות מהמעלה הראשונה.
המשמעות של מיקום האינטרסים של הילדים, הקורבנות ובהחלט של הקהילה שלנו, בראש היא שעלינו תמיד לתמוך בקרבנות כשהם חושפים את קורותיהם. על מנת להגיע לכך צריך לעבוד מתוך שותפות עם הקהילות, מתוך הכרה בייחודיות של כל שבט ושבט, ליצור עמם שפה משותפת, לעבוד יחד עם הרבנים ולבנות יחד איתם את הכלים הראויים להתמודדות. במקביל, יש להבטיח את הדיווח ושהקהילה תגיב בצורה הולמת לחשיפה. במקום להתייחס לרבנים כחלק מהבעיה, יהפכו להיות חלק מהפתרון, העומדים בראש המאבק.
הרב מיכאל מלכיאור, לשעבר שר וח"כ (מימד), כיום מייסד מארג חברתי של עמותות, מכהן כרב קהילה בירושלים וכרבה הראשי של נורבגיה.
מני ווקס, יועץ בינלאומי ופרקליט ציבורי למען אוכלוסיות בעלות צרכים מיוחדים.
שניהם חברי ועדת היגוי של פורום בינ"ל הנאבק בניצול מיני בקרב ילדים בקהילות היהודיות בעולם.
בכתבות שהופיעו ב'ידיעות אחרונות', נכתב כי רבנים רבים מייעצים ומעודדים קורבנות וניצולים של פגיעה מינית בילדים ואת בני משפחותיהם לא לדווח על פשעים אלה למשטרה. לדידם, טענות ביחס לפגיעה מינית בילדים צריכות להתברר בתוך הקהילה, בהנהגת הרב. זו העמדה שהוצגה על ידי מרבית הרבנים שהתראיינו.
בניסיון להניא את הקרבנות מלהתלונן במשטרה, לעיתים נשמעות טענות להגנת הפוגע כגון: "יש לו אישה וילדים, אז מדוע לגרום לכל משפחתו לסבול?"; "הפגישה התרחשה לפני שנים רבות"; "זה היה ברגע של חולשה"; "הוא איש צדיק, ירא שמים", "אתה תגרום בושה לך, למשפחתך ולקהילה שלנו"; "אתה תהרוס את הסיכוי לשידוך" וכו'.
העובדה שגישה זו עדיין קיימת בקרב רבנים ומייצגת תרבות קיימת בקרב קהילותיהם מעוררת שאלות רבות. ברי כי גישתם מובילה לעוול נוסף שנעשה לקרבנות, ולעיתים אף גורמת לילדים נוספים להיות חשופים בפני אותו המתעלל, ומעמידה בפנינו כחברה עבודה רבה.
רבנים רבים אינם ערים להיקף התופעה של פגיעה מינית בילדים. עפ"י מחקרים עולה כי בקרב החברה הכללית - כולל במדינות כגון ישראל, ארה"ב ואוסטרליה - 1 מתוך כל 3 - 4 בנות ו-1 מתוך כל 5-6 בנים חווים צורה כל שהיא של פגיעה מינית לפני גיל 18. יתרה מזאת, בממוצע, עוברות כ-25 שנים עד שקורבנות / ניצולי פגיעה מינית חושפים את הפגיעה לראשונה בפני מישהו, כאשר ההערכה היא שבסופו של דבר רק כ-10% מכלל נפגעי פגיעה מינית חושפים את דבר הפגיעה בפני מישהו בכלל. הנתון החמור הזה לא רק שחושף את היקפה המדאיג של התופעה שקורית לא אחת במקום שבו הילד אמור להרגיש את הביטחון הגדול ביותר – בביתו, או בקהילתו, אלא אף מדגימה את אורך טווח הפגיעה וההשפעה העמוקה שלה על נפשו של הנפגע למשך שנים ארוכות.
אמנם אין סטטיסטיקה שמתייחסת באופן ספציפי לקהילה היהודית, וסביר להניח שלעולם לא נדע את המספרים המדויקים בקרב הקהילה הדתית או החרדית הסגורה, אך על פי עדויות קיימת רמה קבועה של פגיעה. למעשה, מגוון של גורמים האופייניים לחברה הדתית החרדית מצביעים על אפשרות מוגברת לפגיעה מינית בקרבה מחד, והסתרתה מאידך. הכוונה היא לשכיחות של משפחות מרובות ילדים; לחינוך מיני מוגבל או חסר לחלוטין; לרצון להגן על השם הטוב של המנהיגים של הרבנים והמוסדות; להיותן של הקהילות יחידות מסוגרות המנהלות אורח חיים קהילתי מתבדל ומסתייגות מההיעזרות בכוחן של רשויות שלטון החוק של המדינה; לקיום של טאבו חמור; להשלכות של סטיגמת הפגיעה המינית על האפשרות להשתדך וכו'.
אל לנו להעלים עין מהתופעה וחובה עלינו להתמודד עם הבעיה בטיפול מעמיק ויסודי. שאט הנפש שבו מתייחסת היהדות לעריות אינה מוטלת בספק, ואחת הראיות היא קריאת התורה ששובצה בשעה המשמעותית ביותר במרכזו של יום הכיפורים. קיים פער גדול בין המקום החמור שבו התורה וכל גדולי הרבנים הראשונים והאחרונים מתייחסים לבעיה, לבין הפרקטיקה. מדובר בפער בלתי נסבל שחייבים לסגור.
קיומם של מוסדות כמו "פורום תקנה" הוא מבורך, אבל לדאבוננו רחוק מלהיות מספק כשמדובר בבעיה כל כך עמוקה. ההגנה על ילדינו היא המצווה הראשונה במעלה, ועל מנת לבער את הרע מקרבנו חובה על הרבנים להיות בחזית המאבק ולא לטאטא את הדברים מתחת השטיח.
חשוב לציין שהרבנים שהתראיינו במאמר של ידיעות עומדים בראש קהילות, עושים עבודת קודש ומתמודדים מדי יום עם שאלות המופנות אליהם ע"י בני קהילתם - בין אם בנושא של פגיעה מינית בילדים או עניינים אחרים. התחקיר שפורסם צריך להפעיל פעמוני אזעקה וטיפול נחוש, אך רגיש, תוך ערנות לצרכים הייחודיים שלל כל קהילה וקהילה, למען טיפול אפקטיבי בתופעה.
אין ספק שאנו, כחברה בכלל ובקהילה היהודית בפרט - כולל בחברה הדתית חרדית - התקדמנו בצורה משמעותית בדרך הטיפול במקרים של פגיעה מינית בילדים בקרבנו. אולם, בתשובה למאמר בידיעות אחרונות, תוך התמקדות על החברה היהודית בכלל והחברה הדתית החרדית בפרט, כל עוד לא נשים את האינטרסים של ילדינו במקום ראשון - ביטחונם ורווחתם - והרווחה של אלה שהם קורבנות וניצולים של פגיעה מינית כילדים, לא נתקדם במידה שאנו צריכים כה נואשות בתוך הקהילה היהודית ברחבי העולם. ילד שנפגע במקום שבו הוא אמור לחוש את הביטחון הגדול ביותר, יתקשה למצוא מקום בטוח בעולם. אלו הם דיני נפשות מהמעלה הראשונה.
המשמעות של מיקום האינטרסים של הילדים, הקורבנות ובהחלט של הקהילה שלנו, בראש היא שעלינו תמיד לתמוך בקרבנות כשהם חושפים את קורותיהם. על מנת להגיע לכך צריך לעבוד מתוך שותפות עם הקהילות, מתוך הכרה בייחודיות של כל שבט ושבט, ליצור עמם שפה משותפת, לעבוד יחד עם הרבנים ולבנות יחד איתם את הכלים הראויים להתמודדות. במקביל, יש להבטיח את הדיווח ושהקהילה תגיב בצורה הולמת לחשיפה. במקום להתייחס לרבנים כחלק מהבעיה, יהפכו להיות חלק מהפתרון, העומדים בראש המאבק.
הרב מיכאל מלכיאור, לשעבר שר וח"כ (מימד), כיום מייסד מארג חברתי של עמותות, מכהן כרב קהילה בירושלים וכרבה הראשי של נורבגיה.
מני ווקס, יועץ בינלאומי ופרקליט ציבורי למען אוכלוסיות בעלות צרכים מיוחדים.
שניהם חברי ועדת היגוי של פורום בינ"ל הנאבק בניצול מיני בקרב ילדים בקהילות היהודיות בעולם.