שובר שתיקה
זוהר אליה
קול ברמה
דצמבר 4 2015
מני ווקס. חשיפה גדולה
צילום: פרטי
תושב רמת השרון, מני ווקס (39), שעבר תקיפה מינית בילדותו בקהילת חב"ד במלבורן אוסטרליה, הקים ארגון בינלאומי שמתעסק בנושאי תקיפה מינית בילדים בקהילות יהודיות בעולם. ראיון אינטימי
"כמו שישראל לא צריכה להיות מקום מפלט לפדופילים יהודיים, לא צריך לתת לפדופילים מישראל לברוח לחו"ל", אומר מני ווקס (39) מרמת השרון, והוא לא רק מדבר מניסיון, הוא גם הקים למטרה זאת ארגון בינלאומי שמתעסק בנושאי תקיפה מינית בילדים בקהילות יהודיות בעולם. אחרי שברבות מאותן קהילות נהגו להעמיד פנים שתקיפות ילדים, גם על ידי אנשי דת ובמוסדות דת, קורות רק אצל הגויים, היום כבר כולם יודעים שזה קורה בכל חברה ובכל מקום, בלי הבדלי דת מין וגזע.
הסיפור האישי של מני יצא לאור בשנת 2011. יותר מעשרים שנים אחרי שהותקף מינית, לא פעם ולא פעמיים על ידי שני בכירים בקהילת חב"ד במלבורן, אוסטרליה, שם גדל. הוא ילד שני להוריו, חרדית מכפר סבא ואוסטרלי חוזר בתשובה שנפגשו בחצר הרבי של חב"ד בניו יורק. אחריו ואחרי אחותו הגדולה נולדו לזוג עוד 15(!) ילדים נוספים, מה שאומר שהרבה זמן פנוי, פיזי או רגשי, לא ממש היה להם, וזה בדיוק מה שתוקפי ילדים בקהילה מחפשים. את אותם ילדים שאין מי שישים לב אם קורה להם משהו.
"התוקפים מזהים את הילד הפגוע, זה עם ההורים שאין להם זמן, כסף או כוח", מאשר מני. "התקיפה הראשונה הייתה כשהייתי בן 11 על ידי בן של מורה מוכר בישיבה, בבית הכנסת ובבית חב"ד. הייתי בהלם ומאוד מבולבל, אבל לא פניתי לאף מבוגר. התביישתי, וגם לא היו לי מילים בכלל איך להסביר מה קרה. אצלנו המילה 'סקס' בכלל לא קיימת". בסוף הוא סיפר לחבר שלו, אבל במקום לקבל ממנו עזרה, הוא פנה נגדו.
מני: "אחרי כמה ימים הילדים בבית הספר התחילו להציק לי, כאילו אני אשם או הומוסקסואל. עולמי חרב עליי". כשמבוגר אחר החל להתעלל בו מינית, כשנה אחרי, מני כבר לא סיפר לאיש. הפעם התוקף היה מאבטח ומדריך נוער שגם לימד קראטה, ונהג לתקוף אותו במקווה במשך שנתיים. ילד צנום וערום, חסר אונים מול הסמכות הכבדה שהשתעשעה בגופו להנאתה.
"הרגשתי אשם", הוא אומר. "הרי שניים תקפו אותי אז אולי באמת זה בגללי?". את התסכול והזעם שהצטברו בו הוציא בצורת מרד נגד המשפחה ובעיקר נגד הדת.
מני: "התחלתי ללבוש מכנסיים קצרים, להוריד את הכיפה מחוץ לבית ואחר כך זה הדרדר. הדלקתי אור בשבת, שמעתי מוזיקה לא יהודית, אכלתי אוכל לא כשר והפסקתי להתפלל. זה לא היה קל. אני זוכר היטב את הלחיצה הראשונה על המתג בשבת, כשאתה יודע שאתה עושה משהו מאוד מאוד אסור. אני זוכר כל ביס בשניצל הראשון שאכלתי. זה היה מגעיל אבל הכרחתי את עצמי. גרתי במקום שבו תקפו אותי והרבה אנשים ידעו ולא עשו כלום".
וזה אחד הדברים שחורים לו יותר מכל. קשר השתיקה. יש דברים שנעשים בקהילה סגורה ואף אחד לא מדבר עליהם, גם לא הנפגעים, אבל כולם יודעים. איך? פשוט יודעים.
"הם ידעו, ולא רק עליי", הוא אומר בלהט. "הם ידעו וכיסו את זה וזה קורה בכל מקום. סטטיסטית, אחד מכל חמישה ילדים מותקף מינית ורק 10% מהמותקפים מדווחים. זה אומר שזה דבר שנשאר לרוב בפנים".
בגיל 18, אחרי שמרד, שתה אלכוהול ולתקופה מסוימת אף הורחק מהבית על ידי הוריו שחרדו להשפעה שתהיה לו על אחיו הקטנים - מני ברח. הוא עלה לישראל והתגייס ל"גולני". השרות כחייל בודד לא היה לו קשה. אחרי הכל, להיות לבד הוא כבר היה רגיל ועל הסיוטים שהיו לו בלילה אף אחד לא ידע, אבל משהו נפער בו כשנסע בגיל 20, באמצע השרות הצבאי לחתונת אחותו באוסטרליה.
"שמעתי ברדיו על ארגון לנפגעי תקיפה מינית, וחשבתי על מה שקרה ואוכל אותי כל השנים. הלכתי להתלונן במשטרה, והם זימנו אותו לחקירה. הוא כמובן הכחיש, וזאת הייתה מילה שלי נגד שלו. אי אפשר היה לעשות כלום. פניתי לרב הראשי של אוסטרליה שהבטיח שהוא יטפל בו, אבל אותו תוקף המשיך בתפקידו כאחראי אבטחה, עם גישה לכל החדרים בבית הספר, בישיבה ובמקווה. עוד הייתי רואה אותו עומד בכניסה – ומחייך אליי".
מני חזר לארץ, אבל לא כשהיה. את השרות סיים בתפקיד עורף, ואחרי שגר קצת בירושלים חזר לאוסטרליה, והתחיל ללמוד.
"הייתי צריך ללמוד הכול מהתחלה כי את לימודי החול שלי סיימתי בגיל 12", הוא מספר. "בישיבה למדנו גמרא וחומש משבע בבוקר עד עשר בלילה אבל אפילו מאת תאריך יום ההולדת הלועזי שלי לא ידעתי. עשיתי בגרות ותואר ראשון ביחסים בינלאומיים, ניהלתי עמותה נגד אנטישמיות וב 2009 התחלתי לעבוד באגף ממשלתי".
בשנת 2011, פנה מני עם הסיפור שלו לתקשורת. למה דווקא אז?
"אחרי שהמשטרה אמרה לי שאין לה מה לעשות, חייתי בהכחשה. התחתנתי ונולדו לי שלושה ילדים, ורציתי להגן על המשפחה שלי. בתקופה הזאת גם הייתי מראשי הקהילה היהודית. הייתי סגן נשיא הארגון הראשי של הקהילה היהודית באוסטרליה בנוסף לתפקידי בממשלה והתחלתי להבין איך התקשורת עובדת. בדיוק אז פתאום המשטרה חזרה להיות בקשר איתי, והבנתי שהם פתחו בחקירה. הם דיברו על פוגע אחד, ואני ידעתי שיש כמה פוגעים ושהם חייבים לצאת לאור בשביל לעשות צדק ולמנוע מקרים בעתיד. אמרתי לעצמי שזאת ההזדמנות. אם אני, ממנהיגי הקהילה, לא אלך להנהיג בנושא הזה – אף אחד אחר לא יעשה את זה".
בשלב הזה כבר סיפרת למישהו מהמשפחה?
"לאשתי סיפרתי לפני החתונה, ולאבא שלי לפני שנחשפתי. הוא תמך בי, אבל לא ממש הבין שהחשיפה תהיה ככה בתקשורת".
והחשיפה הייתה עצומה, כולל שתי כתבות תחקיר נרחבות בערוץ טלוויזיה גדול באוסטרליה, כתבות בעיתונות בחו"ל ובארץ. תיבת פנדורה נפתחה.
"הטלפונים במשטרה לא הפסיקו לצלצל", מספר מני. "התקשרו נפגעים אחרים, עדויות נוספות. אחד התוקפים נסע לניו יורק, אבל השני עמד למשפט בעקבות תלונות של 15 נפגעים ובעסקת טיעון קיבל שמונה שנים בכלא".
ומה קרה עם מני אחרי שסיפר לעולם המבוגרים מה קרה לו? בדיוק מה שקרה לו אחרי שסיפר לחברו בן ה 12.
מני: "ההתנכלויות התחילו ישר. למה יצאת מחוץ לקהילה? מצאו כל מיני תירוצים להתנכל לי ולמשפחתי ולטעון שהנפגעים הם אלה שלא היו בסדר. פתאום הוכרזתי כמשוגע".
גם הוריו של מני, שנשארו בקהילת חב"ד כל השנים סבלו מנידוי. הם החלו להתפלל יותר בבית, ואפילו את לימודי התורה ב"חברותא" עושה אביו עם אמו. לאחרונה החליטו מני ומשפחתו לעלות לישראל והשתקעו ברמת השרון. "הגענו לכאן בתחילת נובמבר. אשתי רצתה איכות חיים ובתי ספר טובים", הוא מחייך. "ופה התחלתי לגייס תמיכה לעמותה היהודית למניעת פגיעה מינית בילדים. יפעלו בה הרב מלכיאור, ד"ר יצחק קדמן ומכון חרוב באוניברסיטה העברית. לצרכי מימון נפגשתי כבר עם שר הרווחה ועם משרד התפוצות ואנחנו מחפשים מימון גם מנדבנים פרטיים".
לעמותה עדיין אין שם בעברית, אבל משנה סדורה יש ויש. מני מפרט אותה בעברית שמפתיעה ברהיטותה, במיוחד כשנזכרים שגדל כל חייו באנגלית וקרא רק עברית תנכית.
"מדובר בארגון גג שיאחד את כל האנשים שרוצים לעזור אבל לא יודעים איך. העובדה שהארגון הוא בינלאומי חשובה כדי למנוע מקרים שבהם התוקפים מגיעים לארץ, מקבלים את כל הזכויות ולא עומדים לדין וגם ההיפך. שמי שפגע בארץ לא יברח לחו"ל".
עזבת את הדת מתוך כעס עצום ומובן על האנשים שלכאורה ייצגו אותה. היום אתה יכול לעשות את ההפרדה בין הדברים?
"כיום אני יכול להפריד בין הדת ובין אלה ש"עושים" את הדת, כולל אלה שמעוותים אותה כדי להתאים לאג'נדה שלהם. יש דברים יפים בדת, כמו הדגש על המשפחה, או ימי שישי בלילה שהם יפים אפילו שהברכות כיום בעיני הן חסרות משמעות".
Originally published at Kol BaRama.
"כמו שישראל לא צריכה להיות מקום מפלט לפדופילים יהודיים, לא צריך לתת לפדופילים מישראל לברוח לחו"ל", אומר מני ווקס (39) מרמת השרון, והוא לא רק מדבר מניסיון, הוא גם הקים למטרה זאת ארגון בינלאומי שמתעסק בנושאי תקיפה מינית בילדים בקהילות יהודיות בעולם. אחרי שברבות מאותן קהילות נהגו להעמיד פנים שתקיפות ילדים, גם על ידי אנשי דת ובמוסדות דת, קורות רק אצל הגויים, היום כבר כולם יודעים שזה קורה בכל חברה ובכל מקום, בלי הבדלי דת מין וגזע.
הסיפור האישי של מני יצא לאור בשנת 2011. יותר מעשרים שנים אחרי שהותקף מינית, לא פעם ולא פעמיים על ידי שני בכירים בקהילת חב"ד במלבורן, אוסטרליה, שם גדל. הוא ילד שני להוריו, חרדית מכפר סבא ואוסטרלי חוזר בתשובה שנפגשו בחצר הרבי של חב"ד בניו יורק. אחריו ואחרי אחותו הגדולה נולדו לזוג עוד 15(!) ילדים נוספים, מה שאומר שהרבה זמן פנוי, פיזי או רגשי, לא ממש היה להם, וזה בדיוק מה שתוקפי ילדים בקהילה מחפשים. את אותם ילדים שאין מי שישים לב אם קורה להם משהו.
"התוקפים מזהים את הילד הפגוע, זה עם ההורים שאין להם זמן, כסף או כוח", מאשר מני. "התקיפה הראשונה הייתה כשהייתי בן 11 על ידי בן של מורה מוכר בישיבה, בבית הכנסת ובבית חב"ד. הייתי בהלם ומאוד מבולבל, אבל לא פניתי לאף מבוגר. התביישתי, וגם לא היו לי מילים בכלל איך להסביר מה קרה. אצלנו המילה 'סקס' בכלל לא קיימת". בסוף הוא סיפר לחבר שלו, אבל במקום לקבל ממנו עזרה, הוא פנה נגדו.
מני: "אחרי כמה ימים הילדים בבית הספר התחילו להציק לי, כאילו אני אשם או הומוסקסואל. עולמי חרב עליי". כשמבוגר אחר החל להתעלל בו מינית, כשנה אחרי, מני כבר לא סיפר לאיש. הפעם התוקף היה מאבטח ומדריך נוער שגם לימד קראטה, ונהג לתקוף אותו במקווה במשך שנתיים. ילד צנום וערום, חסר אונים מול הסמכות הכבדה שהשתעשעה בגופו להנאתה.
"הרגשתי אשם", הוא אומר. "הרי שניים תקפו אותי אז אולי באמת זה בגללי?". את התסכול והזעם שהצטברו בו הוציא בצורת מרד נגד המשפחה ובעיקר נגד הדת.
מני: "התחלתי ללבוש מכנסיים קצרים, להוריד את הכיפה מחוץ לבית ואחר כך זה הדרדר. הדלקתי אור בשבת, שמעתי מוזיקה לא יהודית, אכלתי אוכל לא כשר והפסקתי להתפלל. זה לא היה קל. אני זוכר היטב את הלחיצה הראשונה על המתג בשבת, כשאתה יודע שאתה עושה משהו מאוד מאוד אסור. אני זוכר כל ביס בשניצל הראשון שאכלתי. זה היה מגעיל אבל הכרחתי את עצמי. גרתי במקום שבו תקפו אותי והרבה אנשים ידעו ולא עשו כלום".
וזה אחד הדברים שחורים לו יותר מכל. קשר השתיקה. יש דברים שנעשים בקהילה סגורה ואף אחד לא מדבר עליהם, גם לא הנפגעים, אבל כולם יודעים. איך? פשוט יודעים.
"הם ידעו, ולא רק עליי", הוא אומר בלהט. "הם ידעו וכיסו את זה וזה קורה בכל מקום. סטטיסטית, אחד מכל חמישה ילדים מותקף מינית ורק 10% מהמותקפים מדווחים. זה אומר שזה דבר שנשאר לרוב בפנים".
בגיל 18, אחרי שמרד, שתה אלכוהול ולתקופה מסוימת אף הורחק מהבית על ידי הוריו שחרדו להשפעה שתהיה לו על אחיו הקטנים - מני ברח. הוא עלה לישראל והתגייס ל"גולני". השרות כחייל בודד לא היה לו קשה. אחרי הכל, להיות לבד הוא כבר היה רגיל ועל הסיוטים שהיו לו בלילה אף אחד לא ידע, אבל משהו נפער בו כשנסע בגיל 20, באמצע השרות הצבאי לחתונת אחותו באוסטרליה.
"שמעתי ברדיו על ארגון לנפגעי תקיפה מינית, וחשבתי על מה שקרה ואוכל אותי כל השנים. הלכתי להתלונן במשטרה, והם זימנו אותו לחקירה. הוא כמובן הכחיש, וזאת הייתה מילה שלי נגד שלו. אי אפשר היה לעשות כלום. פניתי לרב הראשי של אוסטרליה שהבטיח שהוא יטפל בו, אבל אותו תוקף המשיך בתפקידו כאחראי אבטחה, עם גישה לכל החדרים בבית הספר, בישיבה ובמקווה. עוד הייתי רואה אותו עומד בכניסה – ומחייך אליי".
מני חזר לארץ, אבל לא כשהיה. את השרות סיים בתפקיד עורף, ואחרי שגר קצת בירושלים חזר לאוסטרליה, והתחיל ללמוד.
"הייתי צריך ללמוד הכול מהתחלה כי את לימודי החול שלי סיימתי בגיל 12", הוא מספר. "בישיבה למדנו גמרא וחומש משבע בבוקר עד עשר בלילה אבל אפילו מאת תאריך יום ההולדת הלועזי שלי לא ידעתי. עשיתי בגרות ותואר ראשון ביחסים בינלאומיים, ניהלתי עמותה נגד אנטישמיות וב 2009 התחלתי לעבוד באגף ממשלתי".
בשנת 2011, פנה מני עם הסיפור שלו לתקשורת. למה דווקא אז?
"אחרי שהמשטרה אמרה לי שאין לה מה לעשות, חייתי בהכחשה. התחתנתי ונולדו לי שלושה ילדים, ורציתי להגן על המשפחה שלי. בתקופה הזאת גם הייתי מראשי הקהילה היהודית. הייתי סגן נשיא הארגון הראשי של הקהילה היהודית באוסטרליה בנוסף לתפקידי בממשלה והתחלתי להבין איך התקשורת עובדת. בדיוק אז פתאום המשטרה חזרה להיות בקשר איתי, והבנתי שהם פתחו בחקירה. הם דיברו על פוגע אחד, ואני ידעתי שיש כמה פוגעים ושהם חייבים לצאת לאור בשביל לעשות צדק ולמנוע מקרים בעתיד. אמרתי לעצמי שזאת ההזדמנות. אם אני, ממנהיגי הקהילה, לא אלך להנהיג בנושא הזה – אף אחד אחר לא יעשה את זה".
בשלב הזה כבר סיפרת למישהו מהמשפחה?
"לאשתי סיפרתי לפני החתונה, ולאבא שלי לפני שנחשפתי. הוא תמך בי, אבל לא ממש הבין שהחשיפה תהיה ככה בתקשורת".
והחשיפה הייתה עצומה, כולל שתי כתבות תחקיר נרחבות בערוץ טלוויזיה גדול באוסטרליה, כתבות בעיתונות בחו"ל ובארץ. תיבת פנדורה נפתחה.
"הטלפונים במשטרה לא הפסיקו לצלצל", מספר מני. "התקשרו נפגעים אחרים, עדויות נוספות. אחד התוקפים נסע לניו יורק, אבל השני עמד למשפט בעקבות תלונות של 15 נפגעים ובעסקת טיעון קיבל שמונה שנים בכלא".
ומה קרה עם מני אחרי שסיפר לעולם המבוגרים מה קרה לו? בדיוק מה שקרה לו אחרי שסיפר לחברו בן ה 12.
מני: "ההתנכלויות התחילו ישר. למה יצאת מחוץ לקהילה? מצאו כל מיני תירוצים להתנכל לי ולמשפחתי ולטעון שהנפגעים הם אלה שלא היו בסדר. פתאום הוכרזתי כמשוגע".
גם הוריו של מני, שנשארו בקהילת חב"ד כל השנים סבלו מנידוי. הם החלו להתפלל יותר בבית, ואפילו את לימודי התורה ב"חברותא" עושה אביו עם אמו. לאחרונה החליטו מני ומשפחתו לעלות לישראל והשתקעו ברמת השרון. "הגענו לכאן בתחילת נובמבר. אשתי רצתה איכות חיים ובתי ספר טובים", הוא מחייך. "ופה התחלתי לגייס תמיכה לעמותה היהודית למניעת פגיעה מינית בילדים. יפעלו בה הרב מלכיאור, ד"ר יצחק קדמן ומכון חרוב באוניברסיטה העברית. לצרכי מימון נפגשתי כבר עם שר הרווחה ועם משרד התפוצות ואנחנו מחפשים מימון גם מנדבנים פרטיים".
לעמותה עדיין אין שם בעברית, אבל משנה סדורה יש ויש. מני מפרט אותה בעברית שמפתיעה ברהיטותה, במיוחד כשנזכרים שגדל כל חייו באנגלית וקרא רק עברית תנכית.
"מדובר בארגון גג שיאחד את כל האנשים שרוצים לעזור אבל לא יודעים איך. העובדה שהארגון הוא בינלאומי חשובה כדי למנוע מקרים שבהם התוקפים מגיעים לארץ, מקבלים את כל הזכויות ולא עומדים לדין וגם ההיפך. שמי שפגע בארץ לא יברח לחו"ל".
עזבת את הדת מתוך כעס עצום ומובן על האנשים שלכאורה ייצגו אותה. היום אתה יכול לעשות את ההפרדה בין הדברים?
"כיום אני יכול להפריד בין הדת ובין אלה ש"עושים" את הדת, כולל אלה שמעוותים אותה כדי להתאים לאג'נדה שלהם. יש דברים יפים בדת, כמו הדגש על המשפחה, או ימי שישי בלילה שהם יפים אפילו שהברכות כיום בעיני הן חסרות משמעות".
Originally published at Kol BaRama.